הייתה לי מורה אחת שאמרה לנו בשיעורים שלה שהתיאטרון הוא דבר קדוש. אל תאכלו בחדר חזרות. תשטפו את הרצפה בתחילת כל חזרה. דיוניסוס יפגע בכם אם לא תכבדו אותו. סורו לכםםםםםם. זה היה נראה לי מגוחך.
התיאטרון היה הראשון להיסגר אחרי ענפי התיירות בעקבות הקורונה. כשהגבילו התקהלות ל-100 איש עוד היו כאלה שחשבו שזו מתנה לתיאטרון העצמאי. התלבטנו אם להציג הצגות, אם להזמין קהל, ותוך יומיים שלושה הממשלה פתרה אותנו מהשיחה הזאת. הכל סגור.
זאת תקופה שקל לאבד בה תקווה ביחס לתחום. ביום יום הוא קשה, מאוד לא מתגמל. לקראת גיל 30 נראה לי כבר לא צחוק שלא ברור לי איך אני מתפרנס מהמקצוע שבחרתי. הממשלה מבקשת מבעלי מקצועות לא חיוניים להישאר בבית, ואני מציית מיד - ברור שהתיאטרון הוא לא חיוני.
מה שמציל אותי בחדרי חזרות זאת המנטרה הנהדרת של סיון ושלי, זה כולה תיאטרון. אז לא יהיה טוב. אז לא תצא הצגה. באמת שלא נורא. שנינו הובלנו ילדים בטיולים בתנועה, זעטוטים מקפצי צוקים. אם משהו היה קורה להם - זה נורא. כשאין הצגה זה באסה אבל זה לא נורא.
אז התיאטרון לא קדוש. אם אין אותו, זה לא נורא.
אבל התיאטרון כן חשוב.
התיאטרון חשוב בגלל שהדמוקרטיה חשובה - את זה אומר אוסקר יוסטיס, המנהל האמנותי של התיאטרון הציבורי בניו יורק. התיאטרון חשוב, הוא אומר, כי הוא מושתת על הרעיון שקונפליקט בין נקודות השקפה שונות מוביל אל האמת. התיאטרון חשוב כי הוא מטפח אמפתיה כשהוא מבקש מהצופה להיכנס לנעלי האדם שחושב אחרת ממנו. התיאטרון חשוב כי הוא מייצר קהילה על ידי כך שהוא מעביר קבוצה של אנשים חוויה משותפת.
בזמנים כאלו, שבהם ממש קל לאבד תקווה מכל סוג שהוא, אני שמח על אנשים כמו יוסטיס, ועל אנשים כמו יובל קורן ששלחה לי היום את ההרצאה הזאת, ועל אנשים כמו רועי מליח רשף שמעביר בימים הבודדים הלו סשנים מדהימים של כתיבה, ולדעתי ממש מציל נפשות מללכת לאיבוד.
התיאטרון יחזור כמו שהוא הלך, והאולמות יתמלאו, ונגן החצוצרה ומוכר הביגלה שבחוץ יחזרו, ונחזור לשנוא הצגות ביחד, ולאהוב הצגות ביחד, ובעיקר נהיה ביחד.