סופו של התיאטרון

על רקע מגיפת הקורונה, שוב נשמעים קולות שמספידים את התיאטרון. "השוק הראשון להיסגר״, "עובדים לא חיוניים״, ״אין בזה צורך״. אך מסתבר שבכל תקופה היסטורית נשמעים קולות דומים. הכנסיה, המלחמה, הקולנוע ונטפליקס, כולן היו אמורות לחסל את האמנות המוזרה שנוסדה - לפי תרבות המערב - בפולחן דיוניסוס שבאתונה. לפני 150 שנה הומצא התיאטרון הריאליסטי, כניסיון אחרון להזריק לתיאטרון מעט חיים. הניסיון הזה שינה את פני התיאטרון לעד.

הסגנון הריאליסטי שולט בתיאטרון. בתוכנית הרפרטוארית של התיאטראות בארץ יש מבחר גדול של יצירה ריאליסטית. במגמות התיאטרון לומדים את ״בית בובות״ של איבסן ואת ״חשמלית ושמה תשוקה״ של טנסי ויליאמס. אני זוכר אותי ואת חבריי למגמה, לומדים ומקדשים את המרד "נגד". נגד חיקוי של המציאות, נגד תפאורה מציאותית, נגד משחק נטול סגנון ונגד הקיר הרביעי. חיפשנו בארכיון הקאמרי את המחזות שהסגנון שלהם בולט בשונותו מהריאליזם. חיפשנו דרמות וקומדיות על מציאויות מקבילות. אהבנו את ״אשכבה״ של לוין ואת ״קרנפים״ של יונסקו ואת ״מחכים לגודו״ של בקט, על המוזרות שבהם, על הדימויים הליריים של היצירות. בעיקר נמשכנו למה שהם לא. הם לא ריאליזם, כי ריאליזם זה משעמם.


אין מה להטיף נגד המרד. המרד תמיד יהיה נגד הזרם המרכזי, והריאליזם הוא הסגנון המרכזי בתיאטרון המודרני. הוא איתנו מאז 1870, ויחד עם השיטה של סטניסלבסקי הוא נוכח למעשה כמעט בכל יצירה תיאטרונית שאנו מכירים. גם ביצירות שהן לא מה שאנו מכנים ״ריאליזם״.


אך הסגנון הריאליסטי המושמץ היה פעם האוונגרד. מייסדיו השמיצו בעצמם את מסורות התיאטרון שקדמו לו. הם בכו על גסיסת התיאטרון וכתבו יצירות חלוציות שעתידות לשנות את פניו לנצח.

אולם הקאמרי ריק. (צילום: תומר אפלבאום)


בתקופת הרנסנס פרחו באירופה מחזותיהם של שייקספיר ומולייר. אחריהם צמחה תפיסה תיאטרונית שקיבלה את השם הכולל ״רומנטית״, והביאה על התיאטרון המערבי את ״המחזה העשוי היטב״ ואת ה-״מלודרמה״. אלו היו מחזות בעלי מבנה עלילתי קבוע המציג את השתלשלות האירועים של 3 דמויות עיקריות: הגיבור שנאשם בטעות, הנערה המיוסרת הכלואה והנבל המרושע. איז׳אן סקריב, מחזאי התקופה, כתב מאות מחזות מהסוג הזה. היה לו טריק: הוא בנה טמפלט של מחזה ושיחק בתוכן שלו בעקבות האירועים האחרונים מהחדשות. מעין גרסה פחות קומית ויותר ממוסדת של אילתורי חבורות הקומדיה דלארטה. כך הקהל האירופאי נהנה מדרמה מעודכנת, קלילה, המציגה סיפור פשוט שניתן להתחבר אליו בקלות. אלו היו, אם תרצו, הדרמות הישראליות המרגשות של התקופה.


והתקופה הייתה לא קצרה. הסגנון הרומנטי שלט לאורך 100 שנים בתיאטרון. בתקופה הזו נולדו מחזאים שלא הכירו מסורות אחרות של אמנות על במות אירופה. 


ואז החל המרד.


אמיל זולא, מחזאי בן המאה ה-19, הכריז כי הגיעה שעת פרידה מהתיאטרון. הוא אמר לכל מי שרק רצה לשמוע שהם עדים לפרפורי הגסיסה של התיאטרון, ושזו עת להילחם או לוותר. הוא ראה את האולמות מתרוקנים, את קהל הצופים משתעמם. רק אנשים ספורים עוד נהנים מהמחזות שאבד עליהם הקלח, ועליהם יגיד שנים אחר כך הבמאי פיטר ברוק ״קהל ממית״.


אמיל זולא


המרד של זולא בתיאטרון הרומנטי התבטא בכתיבת מחזות נטורליסטים. הוא וחבריו שאפו להביא את מציאות החיים כפי שהם הבינו אותה לבמה. הם כתבו מחזות שהיו חיקוי של מציאות. הם פיתחו דמויות ממעמד חברתי נמוך והסתמכו על פסיכולוגיה ועל המחקר המדעי בבניית העלילה והדמויות. זולא האמין שמצבו של התיאטרון כל כך בשפל, שהגדיל וכתב: ״התיאטרון שלנו יהיה נטורליסטי או שלא יתקיים יותר״.


ובכן, התיאטרון הנטורליסטי כשל. בין היתר בגלל קביעת מוסכמות מגבילות מידי, כמו חיקוי מדויק של המציאות ובניית דמויות ממעמד חברתי נמוך. מסופר על מחזה אחד שהתקיים בתוך בית מטבחיים. על הבמה הציבו היוצרים בשר אמיתי, בו השתמשו השחקנים באמצעות כלי שחיטה וקצבות. הריח באולם התיאטרון היה בלתי נסבל, וההצגה הופסקה כעבור דקות לאחר שהצופים עזבו את האולם. גורקי ניסה במחזותיו לחקות את שפת הדיבור של בני המעמד הנמוך. זאת הייתה טעות, כיוון שבניסיון להציג על הבמה את ״החיים עצמם״, הוא שכח שלתיאטרון נהגו להגיע בני המעמד הבינוני. להם לא היה להם עניין בהצגות על חסרי בית, נרקומנים ופושטי יד.


למרות כישלונו, התיאטרון הנטורליסטי בנה את יסודות התיאטרון הריאליסטי. ההבדל המשמעותי הוא במהות: במקום חיקוי של מציאות, ביקשו המחזאים הריאליסטים לייצג את המציאות. זהו הבדל סמנטי חשוב שפותר את ההגבלות הממיתות של המחזאות הנטורליסטית. מחזאי שביקש לייצג מציאות יכול לתת לה פרשנות, דימוי ומעמד כראות עיניו. חשבו על ״בית בובות״ של איבסן, האם תמונות המחזה מחקות את המציאות כפי שהיא, או מייצגות את המציאות כפי שאיבסן בחר?

מקט להצגה ״בית בובות״ מאתר הנריק איבסן.

המחזאים הנטורליסטים והריאליסטים האמינו שהתיאטרון גוסס להם בידיים. למרות הזעקות על מותו, הם הצליחו להחליף את סגנון התיאטרון ששלט בתקופת ולהחזיר את הקהל לאולמות. מאתגרי הריאליזם פיתחו את המחזאות האקספרסיוניסטית, ושלושת הזרמים הללו: ריאליזם, נטורליזם ואקספרסיוניזם, שולטים בתיאטרון המודרני מאז ועד היום. גם להם קמו מתנגדים, ולמעשה המאה וחצי האחרונות היו הפוריות ביותר בסגנונות תיאטרון. כולם היו אוונגרד: יצירה חצופה שבעטה בכל המוסכמות בניסיון להפיח רוח חיים חדשה בתיאטרון. בשלב מסוים סגנונות האוונגרד הפכו כל כך פופולריים, ועש שנהיו לסגנון השולט בתקופתם. חשבו על האבסורד, על תיאטרון המחול ועל הפרפורמנס, למשל. 


״דרושות צורות חדשות״ אומר קוסטיה בשחף של צ׳כוב. תמיד דרושות צורות חדשות. תמיד אנו עדים לגסיסתו של התיאטרון. תמיד הוא מפתיע ומתחדש, או נשאר מה שהיה, ואנחנו ממשיכים לכתוב, ליצור ולצפות.