top of page

הדימוי המרכזי במחזה

עודכן: 6 באפר׳ 2020

באחת מסדנאות הכתיבה שרועי מליח רשף עושה בימים אלו בזום, הוא דיבר איתנו על דימוי. כתבנו רשימה של דימויים, ללא קשר לרעיון או נושא למחזה. ״איש הקש נשרף״, ״נחל הקישון נפתח לרחצה״, ״ארץ הבידוד״. הדימוי הזה, אמר, יהיה שם המחזה. עכשיו, עם רשימת הדמויות שפיתחנו, תכנון מקום ובהנחיה רצופה, נכתוב מחזה בהשראת הדימוי.

הדימוי יכול להיות שם טוב למחזה, וממנו נגזר איזה חומר בלתי נראה שאופף את כל היצירה. הוא יכול להופיע במחזה, כמו למשל ״ביבר הזכוכית״ (טנסי ויליאמס), שהוא גם פריט נוי בחדר של לורה, אבל גם דימוי לשבריריות שלה, להתכנסות הפנימית הקטנה/ילדותית שלה, וגם דימוי לבית של משפחת וינגפיל: גן חיות שנעזב ושכפה על שמריו. מנגד, אפשר שהדימוי לא יאמר אפילו פעם אחת (או רק פעם אחת), כמו למשל ״חשמלית ושמה תשוקה״ (טנסי ויליאמס), דימוי לקרון רכבת שדוהר בסכנה אל מחוזות היצר הפראי ומתאר את המפגש של בלאנש וסטנלי, או ״בית בובות״ (הנריק איבסן) שמדמה את חייה של נורה בבית של בעלה, תורוול.

מתוך הדימוי נגזרים משפטים, רפרנסים והתנהגויות, שמהם, בהמשך, יוולדו החלטות אמנותיות של צוות הבימוי, העיצוב והמשחק של ההצגה.


בית בובות רצוף התנהגויות שכאלו: תורוול מלביש את נורה בבגדי הטרנטלה כדי שתשעשע את אורחיהם לארוחה; נורה חושבת על משחקים שהיא תקנה לילדות; ולבסוף נורה כמעט שנכלאת בתוך הבית של תורוול, בית הבובות.


חנוך לוין אימץ את השימוש בדימויים כוללים במחזות שלו. דוגמה בולטת במיוחד לכך היא ״חפץ״, שהוא שם המחזה וגם שם הדמות הראשית, קרוב משפחה שמתגורר בבית טיגלעך וכלמנסע. בני הבית, ובמיוחד פוגרה, הבת הבכורה, עושים בו כרצונו, כחפץ. במונולוג המפורסם מהמחזה חפץ רוצה להתכדרר לכדור קטן ולהפוך לעיני הקהל, ובכן, לחפץ. בסוף המחזה פוגרה משליכה אותו מגג הבניין כחפץ. זהו דימוי ליחס שנותנות הדמויות אל חפץ, אבל גם ליחסים בניהן בכלל, שכן במבנה היררכי לויני קלאסי, כל הדמויות במחזה עליונות למישהו וגם תחתונות למישהו. מערכות היחסים אינטרסנטיות עד אכזריות, כשנדמה שהן מתקיימות בין חפצים, ולא בין בני אדם.

מתוך: חפץ (חנוך לוין)


השבוע הקשבתי לפרק הראשון של הפודקאסט של כאן, ״את ואני וחנוך לוין״, שיצא לרגל 20 שנה למותו של לוין. בפרק דובר על המחזה ״הילד חולם״. שימו לב לשימוש המופלא בדימוי שמתבטא בשם המחזה לאורך התמונות:


המחזה נפתח בתמונה בה שני ההורים מסתכלים אל מיטת הילד והוא ישן. אז אומרת האם:


שיעצור הזמן עכשיו, בשיא האושר,

כי טוב יותר כבר לא יהיה;

שנהפוך שלושתנו לטבע דומם:

"הורים מסתכלים על ילד חולם".


מיד לאחר תפילת האם, פורצת המלחמה שבחוץ אל חדר הילד. נכנסים פליטים, חיילים, כנר מדמם, מפקד ובת לוויתו: אישה שנולדה לאהבה. כדי להעיר את הילד ללא בהלה, החיילים והפליטים משחקים כליצנים בקרקס, והם מעירים אותו למה שלא ברור אם חלום או מציאות. למעשה חנוך לוין מייצר מהרגע הזה ועד סוף המחזה מסע ארוך ומפרך, שיכול להיות שהוא חלום הבלהות של הילד, או של ההורים. האישה מאיימת על חיי האב, והילד, כדי לחמם את ליבה והציל את אביו, שר:

הנה באים ימי הקיץ המתוק,

שטופי שמחה אנחנו מחכים,

היום ארוך, הלילה עוד רחוק,

אך כבר אנחנו מתחילים לדאוג:

היספיק לנו הקיץ? היספיקו החיים?


השיר מדמה את מהלך חייו של אדם לקיץ: ״היספיק לנו הקיץ? היספקו החיים?״ ואז ליום אחד: ״היום ארוך, הלילה עוד רחוק״. הלילה, שהוא סוף היום, מדמה את המוות ובו השינה והחלום. השאלה שבסוף השיר היא שאלת תם של ילד, ״היספיקו החיים?״, האם אספיק לעשות כל מה שאני רוצה לעשות בפרק הזמן הקצר שניתן לי בעולם? אך היא גם שאלה פילוסופית על החיים ועל מהותם, שכן אם יש ״להספיק״, יש משמעות, ולכן נשאלת השאלה הבסיסית: האם יש משמעות לחיינו?

״ימי הקיץ״, מתוך: הילד חולם (חנוך לוין)


האישה הורגת את האב, והאם והילד שהופכים פליטים נשלחים למסע גלות לארץ לא נודעת. במסעם אזכורים נוספים לחלום הילד שהוא חלום בלהות: בזמן שהאם נאנסת על ידי רב החובל של אניית הפליטים, מנחמת אותו אחת הנוסעות ומרדימה אותו. כשנרדם, היא פונה לקהל ואומרת:


קסם השינה: אדם ישֵן

הוא ילד, וילד ישֵן

הוא תמצית הילדוּת;

כל יפי העולם, כל רגשותיו,

כל טעמו וניחוחו

מתמצים בילד ישֵן.

אי, ילדים, נולדתם לשבור לנו

את הלב.

״הילד חולם״ נכתב בהשראת סיפור אנית הפליטים ״סנט לואיס״, אניה שעל סיפונה היו מאות פליטים יהודים מארצות אירופה שלא מצאו חוף מבטחים לעגון בו, ולכן הוחזרו לאירופה ונספו בשואה. הוא עוסק במלחמה, בפליטות, ובתוך כך במשולש היחסים: אב, אם ובן. ״הילד חולם״ הוא דימוי למפתח סיפורי שאיפשר לחנוך לוין לספר את סיפור האנייה באמצעות התיאטרון, ולוין שזר לכל אורכו נגזרות של הדימוי.

מתוך: הילד חולם (חנוך לוין)


דימוי המחזה הוא כלי מרכזי לעבודת הבימוי והמשחק. זאת אחת השאלות הראשונות שנשאלות בדיאלוג יוצרים לקראת עבודה על הצגה, והוא אולי הדבר הראשון שמגרה אותנו בתור קוראי מחזות לצלול לעומקו של מחזה. חיבור של מילים שלא בהכרח מתחברות, או שהחיבור בניהן יוצר אמירה מסתורית שעוד לא נהירה לנו, מושך אותנו פנימה אל תוך הסיפור. שם, בנגזרותיו השונות, הוא שומר עלינו ועוטף אותנו לאורך כל הקריאה. אנטונין ארטו, אחרון הסוריאליסטים והוגה ״תיאטרון האכזריות״ קורא לכך, אני חושב, ״השירה שבמילים״. אני חושב, כי אני לא בטוח שלכך התכוון. בכל מקרה הוא גם אמר: ״כל כתיבה היא זבל״, אז אפשר לקחת אותו בעירבון מוגבל.

בתור מחזאי, זה כלי מצוין לעבוד איתו. מעבר למבנה, לפיתוח דמויות, עלילה ויחסים. כתבו לכם רשימה של דימויים, או תמצאו את הדימוי של המחזה שאתם רוצים לכתוב. עכשיו ערכו רשימה של מחשבות, רפרנסים, משפטים, וכל נגזרת אפשרית לדימוי שלכם ומהם נשזור לאורך הכתיבה. זה יכול להיות הכלי שיהפוך את המחזה מטוב למצוין.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page